אני לא יודע למי יש איך, אבל בחיי האישיים הבוגרים לא היו לי שום יריבות, ולא עברו לי דירות דיסקרטיות יפות ואמיצות, לא הובלו לי חברים ובעלים
פרידות, דירות דיסקרטיות, כשהן קרו, היו מסיבות שונות מאוד, והפרידות לא היו קשורות לזה. אבל כמה סיפורים שמעתי מנשים נטושות בחיי כבר מאוד לא קצרים! כמה דרמות, דמעות, התקפי זעם, מעשים פרועים ודיכאונות ראיתי… אה, זה יכול להיות אוסף מאלף של סיפורים על דירות דיסקרטיות, איך אתה לא צריך להתנהג אם אתה מוחלף עבור אחר!
אבל בילדותי, חוויתי טינה כה חריפה, בכיתי כל כך במרירות, ובדקתי בראשי המתולתל מחשבות נקמניות כאלה, שכל הסיפור הזה זורח בזיכרון כמעט בהיר יותר מכל צרות אישיות אחרות.
קבוצת הגן הבוגרת שלנו התפזרה על פני חמש כיתות א’. ואהבתי הסדיקובית הנכזבת לסשה גריגורייב סוף סוף דעכה על השורש. הוא אהב את לנה מלישבה, הילדה הכי יפה בקבוצה, והם הגיעו ל-1 G, ואני ב-1 D. כן, והתמונה הבהירה של סשה דעכה מיד, ברגע שראיתי את סרז ‘ ה רזובנוב. וזה אופייני, והוא איכשהו הבחין בי מיד מכל הבנות בכיתה. ומשום מה הוצבנו מיד לזוג לטיול בחדר האוכל. החזקנו ידיים וזהו! אהבה! רק במבט חטוף. כן. בכיתה א ‘ אהבה ממבט ראשון.
ישבנו בשולחנות שונים, אבל הלכנו יחד מאז התיכון. סרז ‘ ה גר בשכונה אחרת, אבל קודם הוא ליווה אותי, ואז הוא חזר על פני בית הספר לביתו. אני לא זוכר שהוא נשא את התיק שלי, אבל וובקה נתן לפטלין, כשהוא התחיל להקניט אותי, כשהוא שם את שם המשפחה שלי. הלכנו לפגישות הבוקר ב “ספוטניק” כדי לצפות בסרטים מצוירים ואגדות, אכלנו אצלנו עוגות סבתא, ובחורף החלקנו על החלקה על הקרח בחצר האחורית שלנו. השוויתי את סרז ‘ ה עם כל הבנים בכיתה ושמחתי לשווא שהוא הכי יפה! הוא למד טוב, והוא למד הוקי.
אבל הדבר המעניין ביותר התחיל באביב, כאשר ברחוב מוסקווה, במקום הבתים הפרטיים שנהרסו, החלו לבנות חרושצ ‘ וב בן חמש קומות. טיפסנו על בורות וגושי פאנל, ובקענו תוכניות רציניות להתחתן ולגור באחד הבתים החדשים והיפים האלה. (איך משלחות הבנייה הלא בטוחות האלה לא הסתיימו בצרות-אני לא יודע, למרות שכל הילדים הסמוכים רועים שם. אף אחד לא נרדם ולא נלחץ.)
…הכל התרסק בן לילה. בתחילת הרבע האחרון, ילדה חדשה הגיעה לכיתה שלנו, שהפכה לאולי החמישי ברשימה. היה לה שם משפחה יפה שהבריון פטלין, לא משנה כמה ניסה, לא יכול היה לפוצץ לכינוי פוגע. סבטלנה ולדימירובנה המגניבה שלנו פתאום, למרבה הזוועה שלי, יושבת חדשה לסרז ‘ ה רזובנוב, ושותפה שולחת את שכנתו לשולחן האחורי למינגלב הדורקובטי!
לילדה החדשה היפה לא היה רק שם משפחה. היו לה צמות בלונדיניות יפהפיות, צווארון תחרה יפה, נעליים יפות ותיק כחול יפה. וכמה שהיה לי מריר להודות בזה, והילדה עצמה הייתה יפה. יפה אותי…
בהפסקה גדולה, כשהיית צריך ללכת לחדר האוכל, הילדה החדשה לקחה את זרועו של סרז ‘ ה שלי כאילו לא קרה כלום ועמדה איתו בזוג
סרז ‘ ה הביט בי לאחור, אך לא התנגד. הייתי צריך ללכת עם ויטקה אורבנאס, איתו ישבתי ליד השולחן. סריז ‘ ה לא שם לב בשקידה לעיניי הגועשות. ורציתי לשפוך קומפוט חדש על ראשה, כדי שהוא ימלא את הצווארון שלה, וכדי שהיא בכלל תחנק! חבל רק לבזבז עליה שני משמשים בכוס…
ומאותו יום הלכתי מבית הספר עם אולגה מטבייבה, והיא באמת הזדהה איתי והסכימה שכל הילדים הם טיפשים. ילדה יפה, אולה, הצטרפה לשורות התלמידים המצוינים שלנו, והכל איכזב אותי מהתיאור הנקי, ואני נכנסתי למכות. אלוהים אדירים! כמה ייסרתי את הרבע האחרון הזה! פטלין חידש את פיתוליו ואת הקנטות שלו. כאשר הם שיחקו ב “רוצ’ יק “בהפסקה, סרוז’ ה מעולם לא בחר בי, וכשהם נהגו בהרצאה ושרו “עז הלך ביער, מצא לעצמו נסיכה”, הוא גם בחר בה כנסיכה…
אלה התשוקות האלה-מורדסטי רותח בנשמתי הילדותית.
בקיץ הייתי עם סבתא שלי במחנה “רכבת ירוקה” כל שלוש העונות. היא עבדה שם כטבחית. מהמחנה הבאתי שלושה מכתבי ספורט ותהילה לאומית מתפקידי השועל במחזה “טרמוק”. פצעי הלב השתוללו. ובמסדר לפני ה-1 בספטמבר, נודע לנו שכיתת ה-D שלנו מתפרקת ומחולקת לכל השאר. הבוגד הערמומי שלי והפרידה היפה שלי הלכו ל “ב”, וחברתי הנאמנה אולגה ואני נכנסנו ל “ג” , שם למדה ילדת הגן שלנו, לנקה מלישבה.
ועד מהרה המשפחה שלנו עזבה לחלוטין את קרסנויארסק, וחזרתי לבית הספר ההוא כבר בכיתה י’. עם תחושה של סיפוק מוסרי עמוק, גיליתי שהיריבה שלי הפכה לבחורה רגילה ושמנמנה עם פנים, מעניינת רק רופא-קוסמטיקאית, וסרז ‘ה עומדת עכשיו בהפסקה ליד החלון עם וולצ’ קה בלונדינית יפה… ואני, כשהסתכלתי על המחברת היפהפייה של בית הספר, סשה קוזנצוב, אמרתי לעצמי: “אין יפים. לעולם לא. אלה דירות דיסקרטיות הם הרבה יותר מעניין!..”אחרי כמה שנים, סשה קוזנצוב הפך לבעלי…
ובכן, דירות דיסקרטיות מעתה חסכו ממני חוויות כאלה, כי אני מניח שבילדותי שתיתי את הכוס הזו לתחתית. בדיחה. אבל אני עדיין זוכר כמה זה כאב!
ולסיום, אני אגיד שאולגה ולנקה היקרים שלי היו חברים כל חיי וכל הבנים… לא, יש, יש אנשים טובים ביניהם! שחינו-אנחנו יודעים.