אני שולחת מכתבי אהבה לאנשים שאני לא מכירה וזה לגמרי בסדר

אישה בוגרת משאירה מעטפה סגורה על מושב ברכבת בזמן שנוסע אחר מבחין בה

זה התחיל בבוקר רגיל לגמרי בקמפוס. נכנסתי לחדר השירותים, הוצאתי את תיק האיפור ונעמדתי מול המראה, עדיין חצי ישנה. ואז הבחנתי בפתק צהוב קטן שהודבק בצד. היה כתוב עליו: ״אל תשכחי לחייך!״

לא היה שם, לא חתימה ולא הסבר. לא ידעתי מי השאיר אותו, למי הוא נועד ואם מישהי אחרת כבר קראה אותו לפניי. ובכל זאת חייכתי. הפתק לא פתר שום בעיה ולא שינה את מסלול חיי, אבל באותו בוקר הוא הצליח לקטוע לרגע את האוטומט של השגרה. מישהו שלא הכיר אותי השאיר כמה מילים טובות במקום שבו אדם אחר עשוי למצוא אותן. המחווה הזעירה הזאת נשארה איתי הרבה אחרי שהנייר עצמו נעלם.

הפתק הראשון שהשארתי בעצמי

במשך כמה שנים כמעט לא חשבתי על אותו בוקר. יום אחד, בדרך לעבודה, הזיכרון חזר אליי פתאום. נסעתי ברכבת וכתבתי משפט קצר על פתק שהיה בתיק שלי. לפני שירדתי, הנחתי אותו על המושב. קיוויתי שהנוסע הבא יבחין בו, יקרא ואולי יחייך.

לא חיכיתי לראות מי ימצא אותו. דווקא האנונימיות הייתה חלק מהעניין: לא ביקשתי תודה, תשובה או היכרות. רציתי להעביר הלאה את התחושה שקיבלתי מאותו פתק צהוב — הידיעה שמישהו, גם אם הוא זר מוחלט, הקדיש רגע כדי לכתוב דבר טוב.

מאז השארתי מדי פעם פתקים נוספים ברכבות, באוטובוסים ובמקומות ציבוריים שבהם היה מותר ומתאים לעשות זאת. לפעמים כתבתי משפט עידוד, לפעמים תזכורת לנשום, לנוח או לא לשפוט את עצמנו בחומרה. איני יודעת כמה מהם נקראו. ייתכן שחלק הגיעו לפח בלי שאיש התעכב עליהם, וזה בסדר. מחווה אנונימית אינה עסקה, ואין לצד השני חובה להתרגש ממנה.

למה אני קוראת להם מכתבי אהבה

הרעיון קיבל אצלי צורה ברורה יותר לאחר שצפיתי בהרצאת TED של האנה ברנצ׳ר על כתיבת מכתבי אהבה לזרים. ההרצאה הזכירה לי עד כמה מילים יכולות להשפיע: הן עלולות להכאיב, אבל הן מסוגלות גם להרגיע, לעודד ולהזכיר לאדם שהוא אינו שקוף.

המכתבים שאני שולחת אינם הצהרות אהבה רומנטיות. אני לא כותבת לאדם זר שאני מאוהבת בו, ולא מעמידה פנים שאני מכירה את חייו. מבחינתי, ״מכתב אהבה״ הוא מכתב שנכתב מתוך נדיבות ובלי רצון לקבל משהו בתמורה. הוא יכול לומר: היום הזה אולי קשה, אבל אינך חייב לפתור הכול ברגע אחד. מותר לך לנוח. מותר להתחיל מחדש מחר.

יש ימים שבהם משפט כזה נשמע פשוט מדי. יש גם ימים שבהם זה בדיוק מה שחסר לנו. רוב האנשים נושאים עמם דאגות שאי אפשר לראות מבחוץ: לחץ בעבודה, בדידות, עייפות או סתם בוקר שהתחיל רע. איני יכולה לדעת מה עובר על מי שיקרא את המכתב, ולכן אני משתדלת לא להבטיח הבטחות גדולות ולא להניח הנחות. כמה מילים טובות אינן טיפול ואינן פתרון, אבל הן עשויות ליצור רגע קטן של הקלה.

נדיבות צריכה לכבד גבולות

גם למחווה תמימה יש גבולות. אני נמנעת מהערות על מראה חיצוני, מצב נפשי או חיים אישיים, מפני שאין לי דרך לדעת כיצד הן יתקבלו. אני לא מצרפת מספר טלפון, כתובת או בקשה לתגובה. המסר צריך לעמוד בפני עצמו ולא לגרום למי שמוצא אותו להרגיש שהוא חייב ליצור קשר.

גם המקום חשוב. לא כדאי להדביק פתקים על רכוש פרטי, להשאיר נייר במקום שבו הוא יהפוך ללכלוך או להפריע לאנשים כדי למסור להם מסר שלא ביקשו. אם נותנים מכתב ישירות ומבחינים באי־נוחות, פשוט מכבדים אותה וממשיכים הלאה. כוונה טובה אינה מבטלת את זכותו של אדם אחר לסרב.

כשאני כותבת, אני מעדיפה משפט אישי ופשוט על פני ציטוט מפוצץ. לפעמים אני מדמיינת מה הייתי רוצה לקרוא ביום עמוס, ואז מנסחת את הדברים בלי דרמה: ״מותר לך להתקדם לאט״, ״גם יום מבולגן יכול להסתיים ברוגע״ או ״אני מקווה שמשהו קטן ישמח אותך היום״. אלה אינן אמיתות גדולות, אלא תזכורות אנושיות.

מילים בלי קהל ובלי מחיאות כפיים

רוב האנשים שקיבלו ממני מכתב מעולם לא השיבו, משום שלא נתתי להם דרך לעשות זאת. אני גם לא יודעת אם המילים שלי הגיעו ברגע הנכון. חוסר הידיעה הזה אינו אכזבה; הוא חלק מהבחירה לכתוב בלי לחפש הכרה.

אני ממשיכה מפני שהפעולה עצמה מזכירה לי לשים לב לאחרים. היא עוצרת לרגע את המרוץ הרגיל ומפנה מקום לחסד קטן, לא מתועד ולא מדיד. אולי מישהו קורא את הפתק ומחייך, ואולי לא. כך או כך, לכמה דקות בחרתי להשתמש במילים כדי להקל ולא להכביד. מבחינתי, זו סיבה טובה מספיק להמשיך לכתוב מכתבי אהבה לאנשים שאינני מכירה.

Type above and press Enter to search. Press Esc to cancel.