לפני שהתגלגלתי למערכת יחסים חדשה, שהייתה חופשית מאלימות ונטועה בביטחון, עברתי תקופה של שנה שבה חוויתי חוויות קשות של אלימות והקשר של ארבעה חודשים עם פרטנר שהבטיח לי חיים טובים ובטוחים. הכירתי גבר שלא הפיל עלי מכות, לא בגד בי, לא גנב, לא איים עלי, לא הפחיד, לא רודף אחריי, לא חנק ולא ניסה לרצוח אותי. הוא היה אדם עדין, מלא טוב לב, יציב וסבלני, ואני התאהבתי בו. סוף סוף מצאתי סוג קשר שלא האמנתי שיכול להיות שלי, כזה שהבטיח לי שקט, שלווה וביטחון.
למה הייתי עומדת ברחוב, רועדת בלב חרדה ומייללת על גבר שאני אוהבת בגלל תקשורת רופפת? למה התנהגתי כאילו הוא אותו אדם שפגע בי? ומה חשוב יותר — מדוע לא יכולתי להפסיק את זה?
רופא הטיפול שלי הביט בי בעיניים רכות ושלווה ואמר, “הנראה שזה דיבור על תסמונת הפוסט-טראומטית (PTSD).” בנקודת זמן זו, כשהייתי באסכולות חמש, לא הייתי מוכנה להכיר שהכאב הנפשי שאני חווה שווה לזה של חיילים שחוו פיצוצים וכובים קשים. חשבתי לעצמי, אני לא כמו אלה. אני לא נאבקת בהתמכרויות, יש לי קריירה מצליחה וחברים טובים. הייתי בטוחה שהייתי שרדה ומצליחה לטפל בבעיות שלי. אך פתאום ההבנה שזו אולי תסמונת PTSD התגנבה אלי למחצבי המחשבנאות והנפשית.
יום אחד, בעוד אני מתקלחת, פרצה בי דמעות. זכרתי את כל ההתרחשויות שהתרחשו את הלילה לפני כן — את הצעקות, את הפחד שהשכנים שמעו, את שמא יחשבו עלי, מה הוא חשב עלי. פתאום שמעתי את הקולות של הפוגע שלי במוח, והם היו חזקים יותר מבעבר. הרגשתי שאני בלתי אהובה, משוגעת, שמה שאני עוברת מגיע לי.
הסתכלתי במראה וזו לא הייתה באמת אני שראיתי — אני תמיד הייתי רזה, אך הפעם הייתי מפוחדת, חלשה. אפשר היה לראות את הצלעות בין שדיי, שערה האדום היה סתם שיבוש בזרם המים שנזל מהברז. האדם שמולי לא היה אותו אישה שדמיינתי — זו הייתה אישה ששרדו טראומה, כזו שעבר בקרבות או במלחמה פנימית. יכול להיות שזה סימן ל-PTSD, חשבתי לעצמי.
ככל שאני משקיעה יותר בעבודה על ההתמודדות שלי, אני מנסה להבין את המורכבות שבבעיה. למרות ההבנה שאני לא חיילת שחרדה ממתחם קרב, הגוף שלי מגיב כאילו הייתי במצב של סיכון תמידי — הפחד, ההסחה והחשש האינטנסיבי מעודדים את מנגנוני ההגנה שלי לפעול מעל ומעבר, אפילו כשאין סיבה אמיתית לכך. המוח המודע יודע שהאלימות הייתה בעבר, אך התת-מודע עדיין משוכנע שהצלף אפשרי בכל רגע. לכן, גם כשעומדים בפני אדם שאינו מסוכן, אני עלולה להרגיש את הסכנה ולפעול בחרדה.
ההכרה שאני סובלת מ-PTSD הובילה לשחרור משמעותי — הרגשה של אובדן השנים של שנאה עצמית, בושה וספקות על עצמי. הבנתי שזה לא סימפטום לאישיות חולשה או לסטייה נפשית, אלא תגובה של הגוף לסכנות קיומיות אמיתיות. היום, למרות שיש ימים שבהם ה-PTSD שולט בי, אני מודה שאני מצליחה לנהל את המצב טוב יותר, באמצעות טיפול ומודעות עצמית. אני שואפת שוב לבנות אמון במערכת היחסים שלי וליצור שייכות מחודשת, תוך כדי שאני ממשיכה לגלות אהבה עצמית והערכה כלפי עצמי.