זה היה כמו כל בוקר רגיל. התחלתי בשפשוף העיניים כדי להסיר את השינה, והלכתי לשירותי הקולג’ שבהם תמיד הייתי הולכת כדי להתקין את האיפור שלי. אותו שגרה יומיומית שהפכה לחלק בלתי נפרד מתוך השגרה שלי, הייתה נטועה בשגרה שגרתית ומוכרת.
באותו רגע, בזמן שמצאתי את תיק האיפור שלי והסתכלתי במראה, שמתי לב לפתע לתו黃色 שובה לב שממש הופיע לעיני. זה היה פתק צהוב שבו נכתב: “אל תשכחי לחייך!”. ההפתעה והחיוך שפרץ לי לפנים בעקבות הקריאה בפתק הקטן הזה לא הפריע לי רק לשנות את מצב הרוח באותו הרגע, אלא גם מרגש אותי עד היום. לא היה לי מושג מי השאיר אותו שם או מדוע, אך הוא היה סיבה פשוטה לשיפור המצב רוח והפיח בי תקווה חדשה לכך שדברים יכולים להתרחש גם במקומות הכי בלתי צפויים.
הייתי שוכחת אותו למשך כמה שנים, עד שיום אחד הוא חזר אלי במוחי. הזיכרון של ההשפעה החיובית שהיתה לו על שאר יומיי היה חזק מאוד, וזו הסיבה שהחלטתי לכתוב פתקים משל עצמי. באחד הימים, בזמן שהייתי בדרך לעבודה, שיניתי את ההרגל הרגיל שלי והנחתי פתק על המושב שלי לפני שהייתי עוזבת את הרכבת. פשוט רציתי שחבר אקרא אותו, יחייך ויחוש קצת טוב יותר, כמו שאני הרגשתי באותו רגע.
במהלך השנים, נהגתי לכתוב פתקים כאלה לאנשים זרים לעיתים קרובות. תמיד כתבתי מילות עידוד, ציטוט מעורר השראה או משפט מחזק שהרגשתי שיכול לגעת בלב. הייתי משאירה את הפתקים באוטובוס, ברכבת, על ספסל או במראה של השירותים. אין לי מושג אם מישהו קרא אותם, אם מישהו חייך או פשוט זרק אותם, וגם זה לא משנה – העניין הוא שהרצון שלי היה להראות שלמרות שהדברים הקטנים לנו היום נראים כמו פרט, הם יכולים להשפיע ולשנות חיים.
אבל לא ידענתי עד כמה מכתב קטן ומחמם לב יכול לעשות הבדל גדול עד שצפיתי בהרצאה TED בה דיברה Hannah Brencher על כתיבת מכתבי אהבה לאנשים זרים. ההשראה שהשקיעה בסרטון הזה הייתה כה חזקה עד שהחלטתי להפוך את הרעיון הזה לפרקטי — ושלחתי מכתבי אהבה לאנשים שאני לא מכירה. המילים הן חזקות מאוד – הן יכולות לפצוע, אך גם להחלים. לפעמים אנחנו פשוט רוצים לשמוע משהו טוב, להרגיש מוערכים, אהובים, שווים ואנשים חשובים. חשבתי שאני היחידה שמרגישה כך, אך למעשה אני הבנתי שכמה שזה נשמע קלישאתי, כולנו מחפשים קצת אור ואהבה בחיים שלנו. ואיך אם מכתב פשוט יכול לשפר מישהו שנמצא בקושי, כמה זו כוח גדול ומרגש.
אני לא מודה באהבה באותם מכתבים לאנשים זרים, אבל כן יש ימים שבהם ההרגשה היא מאוד נמוכה וצריך מישהו שיחמם את הלב. במקום להחזיק את זה בפנים, אני בוחרת לכתוב. חלק מאלה שאני כותבת אליהם לא מגיבים, וזה בסדר, כי אני לא מחפשת חברי דואר. אני פשוט מאמינה שעצם הכתיבה, המילים הטובות והחסד שבקשר הזה, יכולים לגעת בנשמות של אנשים זרים ולשפר את היום שלהם. בקלות אפשר למצוא את הרגעים האלה שבהם כלום לא משתנה ואנחנו פשוט עושים את הדברים השגרתיים בחיים, אבל יש גם רגעים קטנים שמטעינים את הלב ומאפשרים לנו לשכוח את הלחצים, לפחות לרגע. אם אני מצליחה לגרום למישהו לשכוח את הדאגות שלו ולחייך לרגע, זה עושה אותי מאוד שמחה ומחייכת.