פעם שאלו את קרוליין הیکس בעיתון וושינגטון פוסט שאלה מורכבת: מה קורה כאשר אישה אוהבת מאוד גבר, אך איננה מרגישה אותה כלפי ילדיו? לפי היקס, התשובה פשוטה – אין טעם להישאר ביחד. היא מציינת שגישה כזו היא נכונה ורלוונטית, ומזכירה שלעומתה, שימור מערכת יחסים במקום שבו לא מתפתחת אהבה גם כלפי הילדים לא תמיד מוצדק. ההחלטה לשבור את הקשר היא חלק מהכנות עם עצמנו, כאשר מדובר ביחסים שבהם קיימת חוסר התאמה באהבה ובקשר הרגשי כלפי כל אחד מחברי המשפחה המורכבת.
האישה המדוברת תופסת את עצמה כאם למספר ילדים שסוברת כי התנהגותם של ילדיה טוב יותר מזו של ילדיו של בן זוגה. היא מתלוננת על כך בלחש, ומשדרת חוסר סבלנות כלפי הילדים של בן זוגה. אך בעצמי כאם לשלושה ילדים, אני מודעת לכך שלרוב ההורים יש תמונה משוחדת על ילדיהם, ולעיתים קרובות הילדים מראים גם תכונות פחות נעימות – כמו חוצפה, חוסר סבלנות או התנהגות מרדנית. חשוב לציין שלא תמיד ההורים נוקטיים באותן שיטות חינוך, וכן שלעיתים ‘ילדים רעים’ מגיעים דווקא מחלקות הורים נוקשות או קפדניות. ההכללה אינה מועילה, וחשוב להבין שהתנהגותם של ילדים משתנה ויכולה להשתנות לאורך זמן, גם כתוצאה מיחס ההורים אליהם.
הנקודה המרכזית כאן היא אהבה והקשר המשפחתי, במיוחד כאשר מדובר במערכת מגורית משולבת שמחייבת את כל הצדדים להבין ולעשות ויתורים. כשהמשפחה מתחדשת, חשוב מאוד שבן הזוג החדיש יאהב ויתייחס טוב לילדים, אחרת العلاقة תתערער והמשבר עלול להחריף. מי שבונה מערכת יחסים עם משפחה מורכבת חייב לתפוס מ ראשון את העובדה שהילדים אינם חלק ישראלי ראשון במעלה, והם צריכים להרגיש אהובים ומוערכים. במילים אחרות, על בן הזוג להבין מראש שחשוב שהוא ינהג בסבלנות, בקבלה ובהערכה כלפי הילדים, גם אם אינו רואה בהם תמיד את הפגמים או התכונות הפחות נעימות שלהם.
התפקיד של ההורה החורג, או של בן זוג שנכנס למשפחה חדשה, אינו תפקיד קל. ההורים הביולוגיים מפקידים על בן הזוג תפקיד חשוב – להיות טוב לילדים, להראות להם שאכפת, ולהיות חלק מהחיים המשפחתיים באופן חיובי. במקרה של פרידה או מוות של אחד ההורים, ישנה הבנה בלתי כתובה שהשני ימשיך לנהוג כלפי הילדים בחיבה, באחריות ובשמירה על תפקידו ההורי, גם אם אינו זה שמרים את העריסה או מחנך ישירות.
ישנה אחריות משותפת על שני הצדדים. אי אפשר לשאת בן זוג שאינו אוהב את ילדיו או שאינו מוכן ליטול חלק בחינוך ובקשר עם הילדים. כמו כן, חשוב לזכור שאהבה משפחתית אינה רק על ההורים – היא על כל הקשר, על ההערכה ההדדית ועל היכולת לראות את הטוב גם בזמני משבר. לדוגמה, אין זה מתקבל על הדעת לא לאהוב או להוקיר את ההיסטוריה והחוויות של הילדים, את חיבוקיהם והחנונים המשותפים, וגילויי החיבוק והחיוך שבמבטיהם. מבחינתי, אהבת ילדיו של בן זוגי היא תנאי חיוני להמשך הקשר, כי אם אין קבלה והוקרה של הילדים, הקשר עלול להידרדר.
האהבה בין בני זוג מתפתחת ומתחדשת. בהתחלה, זה בעיקר עליך ועל בן זוגך, לומדים להכיר את ההרגלים ולהבין את התכונות זה של זה. אך ככל שהזוגיות מתמשכת ומתרחבת למשפחה מורכבת, האהבה חייבת לכלול גם את כל המעורבים – את הילדים, את ההורים, את הקרובים. זוהי אהבה שמקבלת את הכל באיזון, שדורשת סבלנות, הקשבה והבנה. אם אינך יכול לאהוב את הילדים של בן הזוג, הרי שהזוגיות היא כנראה לא מתאימה וחשופה לסיכון. למעשה, סירוב לאהוב את הילדים הוא סימן מובהק לכך שאתה לא מרגיש בנוח או לא מוכן לאיחוד המשפחה.
כשאתה צעיר, אכן לרוב זה עליך ועל בן זוגך. אך ככל שמתבגרים ומחליטים על נישואים מחדש, האחריות מתרחבת והאהבה חייבת להישען על מערכות יחסים שכוללות גם את כל הצדדים – הילדים, המשפחה והחברים. ההכרה הזאת היא מפתח לשילוב מוצלח ומחויבות אמיתית. ולכן, לכל מי שמתלבט אם כדאי להיכנס לקשר עם אדם שיש לו ילדים, חשוב להכיר מראש את הכללים: אם אתה לא אוהב או מקבל את הילדים, כנראה שהקשר לא ישרוד. ולסיכום – לא ניתן לאהוב מישהו באמת אם לא אוהבים ומקבלים את כל חלקיו ובני משפחתו.